כהורים אנחנו חוששים שילדנו יהיו בודדים, שלא יהיו מנודים, שיהיו אהובים, שיתפתחו ויהיו מאושרים, הבדידות משפיעה עלינו במהלך החיים. במאמר קצר זה ננסה לחקור את נושא הבדידות.
נקודת התחלה טובה לנושא ניתן למצוא במאמר החרות של בעל הסולם: " שמתוך שנצטווינו מפי ההשגחה לחיות חיי חברה, אם כן נעשינו מחויבים לקיים כל החוקים הנוגעים לקיום החברה, ואם אנו מקילים בשיעור מה, ינקום הטבע בנו ויטול נקמתו מאתנו כדרכו, בלי שום הפרש, אם אנו מבינים טעמי החוקים אם לא".
אנו, בני האדם מחויבים לחיות חיי חברה, החברה היא הסביבה המפתחת כל יחיד, באמצעותה אנחנו גדלים, לומדים, יוצאים מעצמנו, צומחים וממשים את הפוטנציאל הקיים בתוכנו, דוגמאות יש לרוב, אדם הרוצה להתפתח מדעית ידביק עצמו לסביבה/חברה כמו אוניברסיטה ששם הוא יכול להתפתח, ספורטאי יבחר סביבה המתאימה לו וכו'.
בני ברוך לימדו אותי כי אדם המנתק עצמו מהחברה, כמעט ולא יכול להתפתח, כאילו הוא ללא אדמה פורייה תחת רגליו. ללא חיי חברה האדם לא יוצא מעצמו, אלא מפתח עצמו בצורה אגואיסטית וזה בסופו של דבר יביא לכרסום עצמו ממש כמו גידול סרטני שרק דואג למלא עצמו ובדרך מחריב הכל.
לעיתים הסביבה או החברה היא עוינת, ולכאורה אנו נדחפים לצאת ממנה ולהישאר בבדידות. מצבים כאלה הם מאוד קשים, משום שאז האדם מרגיש שהוא מצד אחד מעוניין בחברה, אבל מצד שני מאוד מאוים ממנה, החברה מצטיירת כמקום מזיק והרסני. במצב כזה האדם יכול להיות בבדידות, הוא מרגיש כי הבדידות עדיפה על חברה עוינת, והוא זקוק ממש לנס שיוציא אותו מתוך הבור שנמצא ויביא אותו לחברה פורייה המתאימה לו.
אולי זו המסקנה. כמו שאנו דואגים לילדינו שיהיו להם חברים טובים, שישפיעו עליהם לטובה, שיהיו מוגנים, כך אנו זקוקים לשמור ולהגן על כל אדם בכל מקום שהוא. אנו מחויבים לבנות סביבות פוריות לבני האדם שירגשו ביטחון, אהבה שם יוכלו לפתח את עצמם.
בנוסף, כל יחיד, כל אדם, צריך ללמוד מגיל קטנות, שעליו לבחור כל פעם סביבה טובה, להתרחק מסביבות שליליות, שכל פעם ישאל עצמו האם הסביבה נכונה, האם היא תורמת לי והאם אני תורם לה, בצורה כזו אולי הסיכוי לבדידות יקטן.