שמעתי איש זקן חכם מספר בהתפעלות על העם הסיני החכם. הם יודעים להפיג את הבדידות, כך גם אנחנו צריכים לעשות, הוא סיפר. במילים המיוחדות לו, ודרך תפיסת עולם רוסית, שונה מאוד משל העם הסיני, תיאר האיש את התנועות האיטיות המופיעות בפארקים. כולם ביחד אבל כל אחד לחוד, הוא סיפר. צאו לפארקים, בהמוניכם. ככה תנצחו את הבדידות. כשהייתי שם, הוא סיפר, הצטרפתי אליהם. זה עובד, באמת.
הדבר גרם לי לשקוע במחשבות ולקרוא את https://laitman.co.il/ . למה, למה לעזאזל אם אזיז את ידי ורגלי באותן תנועות צ'י קונג מעגליות, ובמרחק קורונה בטוח ביני לבין המשתתפים האחרים, זה יפיג, ולו במעט, את הבדידות שלי? כשאני נפגשת עם חברות ואנו מלהגות בהתלהבות על הא ועל ההיא, על דא ועל בגדים, אז הבדידות חולפת ונראה שלעולם לא תשוב, אבל בפעילות חברתית בה אין לי חלק ממשי, נפשי, בה אני לא מפעילה את שרירי הדיבור שלי, ואפשר לומר שגם לא את החשיבה כמעט, ממש לא מובן לי למה זה נותן תוצאה דומה על הנפש. הייתי רוצה להבין יותר לעומק מה מחולל את הבדידות שמחלחלת בקצב מדאיג אל תוך החברה המערבית ואל תוכי פנימה ואולי כך אבין למה התכוון האיש הזקן.
אולי זה הצ'י קונג עצמו, חשבתי לעצמי והחלטתי לפתוח ויקיפדיה וללמוד קצת על הנושא. אני לא צריכה דשא ולא מרחבים. אני אפיג את בדידותי במו ידי, ורגלי. בוויקיפדיה סיפרו לי שצ'י קונג היא אמנות גוף הוליסטית שבה אני מתרגלת יציבה, תנועה, נשימה ומדיטציה. עלי לבצע אותה בתנועות מתונות, עגולות ומדויקות. זה לא חשוב היכן מבצעים האת הצ'י קונג, מסבירה הוויקיפדיה, זה יכול להיות בכל מקום, ובכל תנוחה, בבית, בעבודה, בישיבה או בשכיבה. למה אני מחכה, חשבתי לעצמי. אני יכולה לנסות לעזור לעצמי כאן ועכשיו. נעמדתי בסלון והתחלתי בתרגילים לפי סרטון צ'י קונג למתחילים שמצאתי ביוטיוב. זה לא עבד, הבדידות נשארה. התבוננתי ברגלי המתוחות והתמלאתי בתחושה ברורה של החמצה. למה התכוון האיש הזקן. מה החסרתי, מה?