פנטזיה על ערבות הדדית בימי קורונה

אני רוצה לדבר על פנטזיה. נכון שזה לא ריאלי לחשוב שפתאום, ביום אחד, נתחיל לתקן את היחסים בחברה שלנו, כי למה לטרוח בכלל, בדיוק עכשיו, בימים טרופים אלו של קורונה, אבטלה ואי ודאות. אבל אולי כדאי דווקא עכשיו, כשכולנו מבולבלים, מבינים שמשהו יסודי מתחיל להשתנות בחברה העולמית, לנצל את הזמן הזה לשינוי לטובה. לא בטוח שאם נתחיל לבנות חברה המושתתת על הדדיות, כבוד וסלחנות, הקורונה תעלם, אבל הייאוש יהפוך ליותר נוח. הזקנים שלנו לא יפחדו מהבדידות, הילדים יראו בזה יתרון שהם נמצאים הרבה בבתים, כי גם בתי השכנים שלהם יראו להם כמו המשך טבעי של הבית בו הם חיים. טיולים ברדיוס של קילומטר סביב הבית ירגישו קצת כמו הסתובבויות מוכרות ונעימות, כמו ביום כיפור, כשאין רכבים בחוץ וכולם מדברים אחד עם השני. 

ואז, לפתע פתאום, תעלם הקורונה. למה? ככה! כי היא תסיים את תפקידה בעולם הזה. איש זקן חכם הסביר באיזו תכנית שאנחנו פועלים כאן במעין מערכת סגורה, וגם לוירוסים יש תפקיד. הקורונה, כך הסביר, תפקידה לנער את האנושות ולהחזירה לתלם. משהו בי מרגיש שזה נכון, שהגיע הזמן לשינוי. אנשים רבים חיים בחוסר שקט פנימי. משמעות החיים הפכה למושג חמקמק ואנחנו מוותרים על השאלה של מה הטעם בחיים. אגיד לכם מה, אם טוב הלב יהפוך להיות ניכר לעין, אם היום-יום של ילדי יהיה רצוף ברגעים של חיבור נכון לסביבתם, ואם אותה הסביבה תדע להעניק רגעי חסד לשלל הטיפוסים השונים והמשונים החיים בה, אז דיינו. נמצאה המשמעות לחיים. זו הסיבה שהצטרפתי אל בני ברוך. אני רוצה להגיע למצב בו אוכל לספר לנכדיי שפעם היה אחרת, אנשים לא הישירו מבט זה אל זה, היו שקועים בטלפונים וניסו רק להרוויח על חשבון האחר. ואז, אז הגיעה הקורונה ותיקנה את כל זה, הפכה את החברה שלנו למאושרת ומחוברת. 'אוי סבתא', הוא יאמר לי, 'את והסיפורי סבתא שלך'.